רש"ש על ברכות כ׳

1 תוס' ד"ה שב וא"ת. נ"ל דרש"י יישב במתק לשונו קושייתם. והוא כיון דאיסור טומאה לאחר שכתב לנפש לא יטמא מיד תבר לגזיזיה וכתב כי אם לשארו כו' לכן אמרינן דכמו דלקרובים לא נאסר מעולם כן מכל מה שנדחה איסורו אמרי' דשם לא נאמר האיסור וכן בנזיר כיון דדרשינן לאביו לדיוקא דאבל מטמא הוא למ"מ הוי כאלו כתיב מפורש על נפש מת ל"י כי אם למ"מ ור"ל דשם לא אמרתי לך איסור זה. וכמו כן נאמר הא דדרשינן לאמו לענין כהן ונזיר לדיוקא. והוה דומיא דטומאת קרובים:

2 רש"י ד"ה בנזיקין. אלא בתלתא בבי. הוא כמו דהא דאמרי' בע"ג ז' א' כולה נזיקין חדא מסכתא היא דר"ל התלתא בבי לבד. כי שם המסכתא דג' בבי הוא נזיקין. כשם הסדר וכמו דבסדר טהרות יש ג"כ מסכת בשם זה:

3 גמרא א"ל רבנן לא קמסתפי מר מעינא בישא. הא דלא קא"ל מיה"ר כדלעיל בר"ג היינו דר"ג ע"כ היה יושב סמוך לבית הטבילה כיון דהורה להן הכי טבילו וראה אותן ערומות אבל ר' יוחנן א"ל דיתיב להלאה מן המקוה או בעינים עצומות. או גביניה כסום ע' ב"ק קי"ז א' ולא ראן ערומות. וע' תוס' ב"מ פ"ד א':

4 גמרא וא"א דרבנן כו' וכל שא"מ בדבר א"מ אה"ר יד"ח. בתור"ע הקשה דת"ל דיוצא השומע בהרהור לרבינא עצמו דס"ל לקמן הרהור כד"ד ולכאורה רבינא דלק' הוא הקדמון מדנזכר קודם ר"ח ולי י"ל כמו דמצינו במגילה דקראה ע"פ ל"י. אלמא חזינן דיש קפידא שתהיה הקריאה מכח ספר וא"כ ה"נ י"ל דבעינן שיהיה ההרהור מכח בר חיובא. אבל יקשה דלפ"ז אפי' יענה אחריהם ל"י ותנן בסוכה פ"ג מי שהיה עבד כו' עונה אחריהן כו'. וכל שא"מ בדבר א"מ את הרבים יד"ח. עי' מה שתמהתי ע"ז הלשון בר"ה כ"ט במשנה. ועתה ראיתי גי' הרא"ש כאן אחרים תחת רבים ונכון:

5 שם דרש ר"ע זימנין כו'. חולין פ"ד ב' וש"נ :

6 תוס' ד"ה נשים. ותימה כהנים כו'. הן בפ"ו דמע"ש מ"ד פליגי ר"מ ור"י לענין וידוי דרמ"ס דאינם מתודים דל"נ חלק בארץ ורי"ס דמתודים משום ערי מגרש. וכה"ג פליגי בתוספתא ריש בכורים לענין מקראה ויש שם ט"ס והל' כר"י נגד ר"מ אבל כוונת התוס' לתמוה שאיך יתכן דלר"מ יהיו פטורים בבה"מ מה"ת ולא יוציאו כו' ועי' בהג"א והמע"מ אות ר' לא הבין כן בדבריהם וגם נראה מדבריו דאישתמיט מכ"ת המשנה והתוספתא שהבאתי:

7 תד"ה יוציא. אע"פ שהוא כדבור כו'. ר"ל ואפ"ה שרינן לב"ק להרהר א"כ ע"כ דבק"ש ל"ג א"כ יוציא בשפתיו דמ"ש והמהרש"א לא ירד לזה במחכ"ת: